מועצת זכויות האדם של האו”ם היא מוסד משוחד המפגין אובססיביות כלפי ישראל ומגלה סובלנות מופלגת כלפי מגוון רחב של מפרי זכויות אדם אחרים.
החלטתו של ממשל טראמפ לעזוב את מועצת האו”ם לזכויות אדם (ורבים יכניסו בשמחה את שתי המילים האחרונות למרכאות כפולות) הייתה מתבקשת כבר זמן רב.
ממשל בוש הבן כבר החרים בעבר את קודמתה, ועדת האו”ם לזכויות אדם, מטעמים דומים. מדובר במוסד משוחד באופן חסר תקנה המפגין אובססיביות כלפי ישראל לצד סובלנות מופלגת כלפי מגוון רחב של מפרי זכויות אדם (בוש התייחס בזמנו באופן ספציפי לעובדה האבסורדית שסודאן של אל-באשיר יושבת לשולחן מועצת זכויות האדם של האו”ם).
הלחצים האמריקאים הולידו ניסיונות כלשהם לתקן את המצב, ועד 2006 הפכה ה’ועדה’ ל’מועצה’. החלטתו של ממשל אובמה לחזור לשולחן המועצה ב-2009 נבעה מהתקווה שאכן חלו בה שינויים ממשיים. בעיות ספציפיות הנוגעות לישראל, כמו העובדה שישראל היא המדינה היחידה שמוקדש לה סעיף מיוחד וקבוע (מספר 7), היו אמורות לבוא אל קצן. הן לא, אבל ממשל טראמפ, באופן המנוגד במידת מה למוניטין שלו כבעל נטיות גחמניות, לא פרש מיד משולחן המועצה. שגרירת ארצות הברית באו”ם, ניקי היילי, הגישה אז למועצת זכויות האדם הודעה על פרישה אפשרית של ארה”ב, אבל רק עכשיו, 17 חודשים אחרי כניסתה לתפקיד, המעשה אכן נעשה.
סביר להניח שהדינמיקה הפנימית של מחלקת המדינה האמריקאית המתעוררת כעת מתנומה מקצועית ארוכה תחת שרביטו של מייק פומפיאו, קשורה בצורה כזו או אחרת לעיתוי. מנקודת מבטה של ישראל, אקט זה היה נחוץ במיוחד עכשיו, נוכח בחירתה של המועצה להתמקד בתגובה הבלתי נמנעת של ישראל במקום בהפרות הבוטות של זכויות אדם בידי החמאס ובשימוש שהוא עושה באזרחים כמגן אנושי תוך ביצוע פשיטות מתוכננות רחבות היקף על הגבול ושילוח עפיפוני תבערה.
אבל כל זה לא באמת חדש. בשנת 2010, הקימה מועצת זכויות האדם ועדת חקירה בינלאומית לבדיקת תקרית המרמרה שפרצה בעקבות פעולת צה”ל שנועדה למנוע ממשט של פעילים ותומכי חמאס להגיע לעזה. המנדט לביצוע החקירה היה כה מוטה, שהממצאים שלה היו הפוכים לחלוטין מאלה של הוועדה שמונתה על-ידי מזכ”ל האו”ם בראשות ראש ממשלת ניו זילנד לשעבר, ג’פרי פאלמר, מומחה בעל שם לחוק הים. אף כי גם פאלמר מתח ביקורת על ההיבטים האופרטיביים של הפעולה, הוא הסיק שישראל פעלה במסגרת זכויותיה על-פי חוק, בעוד הוועדה של מועצת האו”ם לזכויות אדם הסיקה מסקנות הפוכות.
גישה דומה באה לידי ביטוי בדיונים שהתנהלו באו”ם בעקבות העימותים וירי הרקטות של החמאס ב-2009 ושוב ב-2014. במקרה הראשון, נבעה ההחלטה לגנות את ישראל מדוח גולדסטון (משלחת הבדיקה מטעם האו”ם בדבר הסכסוך בעזה), שריצ’רד גולדסטון הביע עליה חרטה בהמשך. ב-2014, נפלה הבחירה הראשונית של מועצת האו”ם לניהול החקירה על אדם שהואשם בהשקפות אנטי ישראליות ובקשרים עם הפלסטינים ונאלץ בהמשך לוותר על מינויו.
אבל גם זה לא שכנע בזמנו את הצוות של אובמה שנקט קו ברור של תמיכה במוסדות בינלאומיים לניהול סכסוכים, ומצא סיבות להישאר עם שהוא מצביע על שינויים מינוריים ביחסה של מועצת זכויות האדם לישראל. אפילו העובדה שבראש המועצה עמד עכשיו נסיך ירדני נתפסה כשינוי חיובי בהתחשב ביחסי ישראל-ירדן, תוך התעלמות מהדינמיקה המוכרת של הגוש הערבי והמוסלמי באו”ם לסגור את השורות, יהיה העניין אשר יהיה.
לא כך הדבר עם הצוות הנוכחי, שהגדיר מראש את הפרמטרים לשינוי והגיע לבסוף למסקנה שאלה לא נענו. למרבה הצער, המסר המוסרי החד-משמעי שעלה מאקט הפרישה מהמועצה ומהצהרתה התמציתית והחריפה של היילי שבה כינתה את מועצת זכויות האדם “ביב שופכין של שנאה”, נפגם במידת מה בגלל התזמון הלא מוצלח שלו.
ההחלטה התקבלה בסמיכות מעוררת אי נוחות לביקורת החריפה שהוטחה בממשל טראמפ על הטיפול במשפחות המהגרים הלא חוקיים בגבול מקסיקו. נוכח הזעם המוסרי הבלתי נמנע והמהומה הרבה משני צדי המתרס הפוליטי, קל היה לפרש את הפרישה מהמועצה כאקט של עלבון. יתירה מזאת, מעשה הפרישה נשזר לתוך נראטיב רחב יותר לפיו טראמפ מפגין דחפים הרסניים כלפי כל המערכת הבינלאומית שנבנתה בקפידה אחרי מלחמת העולם השנייה על-ידי קודמיו עוד מאז הנשיא טרומן.
וזה חבל מאוד. השיח הפוליטי הקיים בארה”ב נמלא ארס בעקבות שנאות אישיות, משני הצדדים. הפעולות שנוקט טראמפ בענייני מסחר והגירה “וסגנונו הדיפלומטי” הייחודי הם מושא לגיטימי לביקורת. אבל זה לא אמור לגרום לאנשים בלתי משוחדים לבקר את ההחלטה המסוימת הזו. היא הייתה צריכה להתקבל כבר לפני זמן רב.
פורסם ב-ניוזוויק, 21.06.2018
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.
תמונה: By Ludovic Courtès [CC BY-SA 3.0 ], from Wikimedia Commons
- בניית אתרים